שנות הצמיחה שלנו

יש לי חברה טובה, מדהימה בכישוריה, בנחישותה ובהצבת יעדים ומטרות בתחום הקריירה וההצלחה המקצועית.

את כל הדרך היא עשתה לבד. בלי תמיכה משפחתית- סביבתית, בלי כל סיוע כספי, בלי פידבקים. הכל בזכות אותה נחישות, כוח רצון ומידה של העזה בהתבוננות על העולם.

וזה הצליח. במושגים האובייקטיביים שלי היא סיפור הצלחה. היא רכשה השכלה גבוהה, השלימה פערים עצומים, הגיעה לסטטוס ולתפקיד מקצועי משמעותי. וכל זאת בשלהי גיל 30…

אבל אין לה תחושה של הצלחה, של "ניצחון". להיפך. כי בהצבת היעדים שהציבה לעצמה – היא רואה רק את מה שלא השיגה, שלא הגשימה.

כי בתהליך ובדרך היא לוקחת את כל ההישגים הנפלאים כמובנים מאליהם. היא מתמקדת רק במה שלא הושג, והרי תמיד יש יעדים.

ואז באות לידי ביטוי תחושות של אכזבה, תסכול, אפילו חששות. אולי היא לא כזה סיפור הצלחה, אולי היא הולכת להיכשל.

ומאיפה כל התחושות הקשות האלה? היא רגילה לרפרף בחיוך מול כל הקשיים שבדרך??…

אז קודם כל, בתהליך הצמיחה והגדילה שלנו – ברמה האישית והמקצועית ישנם שלבים. המעבר משלב לשלב אינו תמיד ברור.

הנחישות ההתחלתית מגמדת ומקטינה את הקשיים, והתחושה של כוח, של אופוריה, של "אני יכול לכל העולם" – נותנת עוצמה רבה.

דווקא בשלב של השגת היעדים, חלה ירידה מסויימת בכוחות ההתמודדות. הסיבות רבות ושונות אצל כל אחד ואחד.

לעיתים יש גורם של שחיקה, עייפות. אחרי כל-כך הרבה השקעה, מאמץ ואנרגיה נפשית וקוגניטיבית יש ירידה, יש עייפות, וזה טבעי.

לעיתים – הבסיס של דימוי עצמי לא גבוה, ספקנות עצמית – דווקא יכול לבוא לידי ביטוי בשלב של "קצירת הפירות", בתחושה של: "זה לא כל-כך נחשב /משמעותי /יוקרתי – מה שהשגתי…"

לעתים – תחושת ההחמצה ואי מימוש עצמי בשלב זה קשורה לאותם ויתורים הכרחיים שנעשו לאורך כל שנות ההשקעה העצומה. יש הכרה והבנה שהוחמצו חיים יותר אישיים-רגשיים-חברתיים.

כדאי ונכון להסתכל על התקופה בכללותה כ"שנות הצמיחה שלי" – להבין את התהליך, ליהנות מעצם התהליך של השינוי, של ההתפתחות של הרכישה של דברים חדשים – ולא להתמקד רק בכותרות ובתוצאות. כי ההנאה מהדרך – הופכת גם את ההנאה מהתוצאה למלאה יותר, לרגועה יותר…

ולך – חברתי הטובה, אני מאחלת שנה טובה, רגועה, עם יכולת ליהנות דווקא מהדברים הקטנים שבדרך. כי ההישגים הגדולים ברור שיגיעו…

תנו למומחים שלנו למצוא לכם עבודה! להרשמה למערכת ההשמה של MIT